תורגמן נ' גנדי השקעות בע"מ ואח'

פסק דין

א.רקע כללי וטענות הצדדים:

1.ביום 28.2.09 הגיעה התובעת לדירה ברח' אחד העם בתל-אביב, אותה ביקשה לשכור על פי פרסום באינטרנט. במקום פגשה בנתבע 2, שהציג עצמו בשמו. התובעת בחנה את הדירה ולאחר מכן הודיעה לנתבע 2 שברצונה לשכור אותה. נתבע 2 הסכים לכך ופירט את תנאי השכירות, שביניהם דמי שכירות בשיעור של 2,500 ₪ לחודש וכן שיק פיקדון בגובה דמי שכירות להבטחת התחייבויות התובעת. בנוסף, כך לטענת התובעת, ציין נתבע 2 כי ידרשו שלושה עד ארבעה ימים לצורך שיפוץ הדירה.

2.לאחר סיכום התנאים ביקש נתבע 2 מהתובעת ליתן לו 1,000 ₪ במזומן כדמי רצינות. התובעת יכלה לתת לו רק 500 ₪ במזומן, ואת היתרה השלימה בשיק ע"ס 500 ₪ לאותו תאריך (28.2.09). נתבע 2 הוציא לתובעת קבלה של נתבעת 1, עליה רשם בכתב יד "מקדמה לשכר דירה. במידה והשוכרת תתחרט ינוכו 500 שקלים" (להלן – הקבלה). לגרסת התובעת, רק כשקיבלה את הקבלה ראתה שמעורבת בעניין חברה, שכן נתבע 2 לא אמר לה דבר על כך לפני כן והציג עצמו כבעלים.

3.מועד חתימת החוזה נקבע ליום 3.3.09. באותו יום התייצבה התובעת במקום עם הוריה, שהגיעו מחיפה על מנת לחתום על הערבות הנדרשת. נתבע 2 התקשר ומסר כי אינו יכול להגיע לפגישה, והפנה את התובעת למשרד עורכת-הדין שבצ'וק, הממוקם בסמיכות מקום.

4.בעת הפגישה במשרד עורכת-הדין התקשר נתבע 2. לטענת התובעת, באותו מועד ביקש נתבע 2 לשנות את התנאים שהוסכמו כאמור, ודרש שני שיקים על סך 3,000 ₪ לפירעון מיידי. התובעת ביקשה מנתבע 2 שילך לקראתה, אך משהלה סירב ביקשה ממנו להחזיר לה את הפיקדון. ואולם, נתבע 2 סירב להחזיר את הפיקדון ואף אמר שלא ישיב לתובעת את הסך של 500 ₪ חרף מה שרשם על פני הקבלה.

5.לדברי התובעת, לאחר השיחה היא נדהמה לגלות שנתבע 2 הפקיד את שיק לפירעון. היא ניסתה לשוחח עם נתבע 2 בטלפון על מנת שישיב לה את כספה, אך הוא שב והתחמק ממנה וגם לא השיב למכתב התראה שנשלח לו, ועל כן היא נאלצה להגיש את התביעה דנא.

6.נתבע 2, מצידו, הכחיש את טענות התובעת. הוא הודה, אמנם, כי הציג עצמו כ"ניר בזק" אך הוסיף כי "כשהתקדמנו והיא אמרה שהיא רוצה את הדירה אמרתי שאני נציג החברה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 5), ולכן, כך לשיטתו, אין לתובעת עילת תביעה נגדו אלא לכל היותר נגד נתבעת 1 בלבד (שהיא חברה בבעלותו).

7.נתבע 2 הוסיף וטען כי התובעת היתה צריכה לבוא לחתום על חוזה מיד למחרת היום, שכן הדירה היתה מוכנה לאכלוס. ואולם, התובעת ביקשה ארכה של יום, וכך שוב ושוב במשך חמישה או שישה ימים. לבסוף, כשהופיעה התובעת נתבע 2 לא היה במקום ועל כן הוא הפנה אותה לעו"ד שבצ'וק לצורך חתימת הערבים על שטר החוב.

8.עוד ציין נתבע 2 כי במהלך שיחת הטלפון, שנוהלה עמו אגב הפגישה במשרד עו"ד שבצ'וק, לא נערך כל שינוי בתנאי החוזה. נתבע 2 הדגיש כי עו"ד שבצ'וק לא ייצגה את הנתבעים, וגם לא היה בידה החוזה או העתקו וממילא לא יכלה לבצע שינויים בחוזה. לטענת נתבע 2, כל שנתבקשה התובעת הוא "להשלים את הפיקדון עד לגובה שכ"ד חודשי" (ר' בסעיף 14 לכתב ההגנה), כמוסכם.

ב.דיון והכרעה:

9.לאחר שראיתי ושמעתי את עדויות התובעת ונתבע 2 היום, והתרשמתי מהן, וגם עיינתי בחומר הראיות שהונח לפניי, אני מקבל את גרסת התובעת ומעדיף אותה על פני גרסת הנתבעים ועדותו של נתבע 2.

10.לעניין עדות נתבע 2 ראוי גם לציין, כי בדיון שנערך לפניי היום הוא העלה טענות שזכרן לא בא בכתב ההגנה, ושחלקן אף סתרו אותו. כך, רק במהלך הדיון שנערך לפניי היום הגיש נתבע 2 חוזה נוסף, מיום 18.3.09, אותו ערך לטענתו עם מי שהדירה הושכרה לו לאחר שהעסקה עם התובעת נכשלה (להלן – החוזה הנוסף). נתבע 2 טען בעדותו, כי טיוטת חוזה, הזהה לחוזה הנוסף למעט בפרטי השוכר, נמסרה לתובעת במעמד התשלום, טענה שהוכחשה על ידי התובעת.

11.לא זו בלבד שטענת נתבע 2 בדבר מסירת טיוטת חוזה לתובעת נטענה לראשונה רק בעדותו היום, אלא שהחוזה הנוסף שונה בעליל מהסכמות הצדדים שלפניי, הן בשיעור שכר הדירה (בחוזה הנוסף – 2,600 ₪) והן בתנאי התשלום (בסעיף 12 לחוזה הנוסף נדרש תשלום מראש של שלושה חודשים בעוד שבענייננו, אפילו לפי גרסת נתבע 2 בכתב ההגנה, נדרש פיקדון של חודש אחד נוסף). ברי, אפוא, כי מדובר בחוזה שהוא בלתי רלוואנטי לתנאים שהוסכמו ביום 28.2.09 בין התובעת לבין נתבע 2.

12.בנוסף, נתבע 2 טען שיש באמתחתו ראיות נוספות להוכחת גרסתו, אך הוא לא טרח להביאן לפניי בית המשפט והדבר אומר דרשני. בכתב הגנתו ובדיון שלפניי טען נתבע 2 שמצוי בידיו תמליל שיחה עם הורי התובעת, המאשש את טענותיו, אך הוא לא הביא אותו. אמנם בכתב ההגנה צוין כי התמליל יומצא אם בית המשפט יורה על כך, אך בית המשפט אינו מורה לצדדים להביא או לא להביא ראיות אלא מסתמך על הראיות שהצדדים מביאים לפניו. בנוסף, במהלך הדיון היום טען נתבע 2 כי הוא מוכן שעו"ד שבצ'וק תבוא להעיד, אך אם רצה להעידה היה עליו להזמינה לדיון היום מבעוד מועד.

13.עוד טען נתבע 2, במהלך עדותו לפניי היום, כי בשיחה טלפונית עם אבי התובעת הציע להחזיר לה 500 ₪, אך בסופו של דבר לא עשה כן משום שהאב דרש את כל האלף (ר' בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 12). מעבר לכך שגם טענה זו אינה מופיעה בכתב ההגנה, בו אף מוכחשת טענת התובעת כי נתבע 2 לא היה מוכן להחזיר אפילו 500 ₪ (ר' בסעיף 16 לכתב ההגנה), ברי כי התנהגותו של נתבע 2 בעניין זה היתה התנהגות לא ראויה.

14.גם לשיטתו של נתבע 2, ובהתאם למה שהוא רשם עצמו על פני הקבלה, נתבע 2 היה רשאי לנכות מסכום הפיקדון שקיבל מהתובעת 500 ₪ לכל היותר. לא ברור אפוא מדוע עשה נתבע 2 דין לעצמו, וחרף העובדה שהתובעת לא קיבלה לרשותה את הדירה אפילו לדקה אחת, נמנע מלהשיב לה את הסכום שאליבא דכולי עלמא שייך לה. גם אם אביה של התובעת דרש מנתבע 2 להחזיר את מלוא הפיקדון לא היה בכך כדי להתיר לנתבע 2 להשאיר אצלו 500 ₪, שלא יכולה להיות מחלוקת שאינם שייכים לו.

15.מכל מקום, כאמור, לנוכח קבלת גרסת התובעת ברי כי היא לא הפרה את ההסכמות מיום 28.2.09 ולא התחרטה, אלא שנתבע 2 הוא זה ששינה את דעתו – כנראה משום שסבר שיוכל לקבל תנאי תשלום טובים יותר, כעולה מנוסח החוזה הנוסף. ממילא זכאית התובעת להשבת מלוא סכום הפיקדון.

16.אשר על כן אני מקבל את התביעה. הנתבעים ישיבו לתובעת את הפיקדון, בסך 1,000 ₪, וכן ישלמו לה 300 ₪ בגין עגמת נפש, 200 ₪ בגין נסיעת הוריה לחינם מחיפה לתל-אביב וכן 500 ₪ הוצאות.

בסך הכל ישלמו הנתבעים לתובעת, יחד ולחוד, סך של 2,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום.